לעשות באפס אגו 

כדי להיות מוצלחים בכל דבר, יש לדעת לעשות את האיזון בין צניעות לאגו. מהיא צניעות בכלל ומהוא אגו? 

הפילוסוף הקדמוני הסיני - לאו סטה - בספרו 'דאו דה צ'ינג' רושם - 'עשה באפס מעשה - ואז ייכון הסדר'. הוא התכוון לכך, שאם אנו עושים באפס מעשה של האגו שלנו והרצון שלנו לנצח את כל העולם, אז יש סדר בדברים ואנחנו בזרימה הטבעית של היקום. זוהי תכונתו של האדם הצנוע. הוא עושה דברים לא רק למען עצמו. זה אומר - הוא ראשון במעלה להגיע להישגים שלו, למטרותיו, אולם הוא לא היחיד. מעשיו מחוברים לאידיאות נעלות ממנו עצמו ואין הוא זקוק למחיאות הכפיים בסוף התהליך. הניצחון שלו הוא בעשייה עצמה ולא בשם, בפרסום, בהוקרה ובכבוד שמעשיו עשויים לתת לו. אם הוא מחובר לאידיאליים גבוהים מהאני הקטן שלו, באופן טבעי יכבדהו, יוקירו אותו, בלי שיבקש עבור זה ויעשה לשם זה. לדוגמא - מאמן יושב עם המתאמן שלו ומגיע איתו למקומות מדהימים. המתאמן פורץ דרך ומשיג את מטרותיו, שהיו לפני האימון אך ורק בגדר חלום. המאמן נפעם מהתהליך, מגיע לסיפוק רב ושבע רצון על כך. מכיוון שנעשה גדול בעיני עצמו ובעיני המתאמן שלו, הוא מרגיש גדול מול כל סביבה אפשרית. יש לו דרישות יותר גדולות מן האנשים שעוטפים אותו, הוא מבקש יחס מיוחד. נשמע לכם מוכר?

את מי אנחנו מעריכים יותר - את זה שמבקש ודורש וצועק 'הבו לי כבוד!' או את זה שעושה בשקט, בצנעה, באורך רוח, את מעשיו? למי נבוא לבקש עצה ואימון, ממי שמשאיר את כל הקרדיט למתאמן שלו, או למי שתמיד יזכיר לנו, שאנחנו הגענו לאן שהגענו, בגללו?

אנחנו חיים במציאות, שבה הקרדיט ניתנת, הרבה פעמים, באי צדק, למי שיש לו פה מאוד גדול להלל את עצמו, למי שאינו נסמך אך ורק על מעשיו, אלא נותן לפיו לקדמו בדרכו. יש מאיתנו, שאף מתקנאים בתכונה זו והיו רוצים לנכס אותה גם לעצמם. אבל, מתחת לשטח רוחשת ביטננו, שזו לא הדרך ולא זו הצורה לנהוג. בסוף התהליך - ענווה וצניעות מדברים אל ליבנו הרבה יותר ונותנים לנו תחושה ש-יש על מי לסמוך!

לעיתים קרובות, אנחנו מבלבלים מיתוג עצמו ופרסום עצמי - אחת המשימות הקשות יותר ליישום, לכל מי שרוצה להיות עצמאי בנושא האימון והגישור - לבין דברנות וקשקשנות עצמית, שאין מתחתיה שום בסיס עובדתי של עשייה ובנייה פנימית של האדם. תאמרו - אז מי ימתג אותנו אם לא אנחנו? איך ידעו, שאנחנו טובים? איך נעשה לעצמנו שם? איך יבוא אלינו המתאמן הראשון? ואני שואלת - האין אפשרות למתג את עצמנו, מבלי להתהלל ולקלס ולהעלות את שמנו בראש חוצות? זה רק עניין של ניואנס קטן אחד, שעושה את ההבדל. שינוי קטן בטון הקול, הדגשה חדשה של תבנית המשפט, יכולה לשנות את הצורה, שבה אנשים יראו ישמעו וייחוו אותנו.

לכל דבר, שיש לו יציבות, נזקק אליו - האיזון. צניעות יתרה גרועה כמו התפארות גדולה. זה, אשר צניעותו הופכת אותו לקורבן, מצב המוביל אותו להיות נרגן, תלונתי ומאשים, גרוע מהאדם הלא צנוע. לכן חשוב להדגיש שצניעות במקור, אינה קורבנות. המתבלבל בין שניהם מחמיץ החמצה עמוקה.

האדם הצנוע הוא האדם החכם, הוא היחיד המכיר בערך עצמו. יודע מה הוא שווה, לפני מעשה, תוך כדי מעשה ואחריו. יש בו הדימוי העצמי המושלם, שאינו מגיע רק מאישיותו היומיומית, אלא מהמעיינות הפנימיים והעליונים, שהוא ניזון ורווה מהם. איך ירגיש קורבן, כאשר ידידו הטוב ביותר - המחשבה הנכונה - נמצא תחת הנהגתו. מתוך כך הוא עושה מתוך תחושת אחריות על מעשיו ולא לתוצאות מעשיו. הוא אחראי לעשייה עצמה גם אם בטעות יסודה. למה? כי הוא ניחן ביכולת המחשבה, לנתח, לסנתז ולשדרג את עצמו להבא, כדי לעשות נכון יותר ולהתקרב לתוצאה הנחשקת. האם הוא צריך בדרך אישורים מכל הסובבים אותו על מעשיו ועל תוצאות מעשיו? לא. מכיוון שהוא המבוע של עצמו והוא הסמכות העליונה של מעשיו ויצירותיו. אדם כזה, האם תשמעו אותו אומר - 'עשיתי, נתתי, גידלתי, רוממתי והם בגדו בי?' או - 'אני יכול לעשות, אני יכול לגדל, אני יכול לתת, אני יכול לנצח, אז תנו לי את הקולות שלכם?' או - 'אני גדול, אני ענק, אני הכי טוב, לכן אני רוצה מכם יחס מועדף'? לאדם הצנוע אין צורך בכל אלו, כי הוא האישור הראשון והאחרון לכל מה שקורה בחייו, לכל מה שהוא עושה בחייו והוא לוקח אחריות על תיקון המעשים ולא על תוצאות מעשים, שלא הצליחו.

ענווה היא היופי של הנשמה. מי ייתן ותהייה נר מאיר לרגלי מעשינו...!!!